דור הסבתות והנכדים: פערי הדורות בשוק הדיור

אחד הנושאים המרכזיים שמלווים את החברה הישראלית הוא משבר הדיור. אולם מעבר לשיח הכלכלי־פוליטי, מסתתר בו סיפור חברתי מעניין במיוחד – הפער הבין־דורי. כאשר סבתא מספרת לנכדיה על רכישת הדירה הראשונה שלה בשנות ה־80, רבים לא מצליחים להבין איך הדבר התאפשר. הדירה אולי הייתה צנועה, אך היא נקנתה במחיר סביר יחסית, לעיתים תוך כמה שנות חיסכון והלוואה ממשלתית נוחה. לעומתה, דור הנכדים מוצא את עצמו מתמודד עם שוק יקר, תחרותי ולעיתים אף מתסכל, שבו דירה הפכה חלום רחוק.

מה היה פעם?

בישראל של שנות ה־70 וה־80, מחיר דירה ממוצעת עמד על פי 3–4 מהשכר השנתי הממוצע. כלומר, מי שחסך כמה שנים יכל לגייס הון עצמי נדרש ולרכוש נכס. המדינה גם עודדה בעלות על דירות – באמצעות מענקים לעולים חדשים, הלוואות מסובסדות לזוגות צעירים ותוכניות ממשלתיות שביקשו ליישב אזורים חדשים.

גם הבנקים היו גמישים יותר, והתחייבות למשכנתא לא נתפסה כעול בלתי אפשרי. במקביל, קצב עליית המחירים היה מתון יחסית. כך, משפחות יכלו להתקדם מדירה קטנה לצמודת קרקע בפרברים, וכל דור הצליח "לטפס בסולם".

ומה קורה היום?

בשנת 2025, מחיר דירה ממוצעת בישראל שווה פי 12–15 מהשכר השנתי הממוצע. במילים אחרות, גם אם זוג צעיר יחסוך בממוצע 5,000 ₪ בחודש, הוא יידרש לשני עשורים כמעט כדי להגיע להון עצמי הדרוש לדירה במרכז הארץ.

מעבר לכך, תנאי המימון החמירו: דרישה להון עצמי גבוה יותר, ריביות משכנתא שעלו בשנים האחרונות, והיעדר מענקים ממשלתיים משמעותיים. המשמעות היא שהיכולת של צעירים להיכנס לשוק הפכה תלויה בעיקר בעזרה מהמשפחה – מתנות, ירושות או ערבויות. משפחות ללא גב כלכלי מוצק נאלצות להישאר בשכירות שנים ארוכות, לעיתים לכל חייהם.

הפער התרבותי והמשפחתי

הפער אינו רק כלכלי, אלא גם תרבותי. עבור דור הסבים והסבתות, רכישת דירה סימלה הישג אישי, יציבות והשתלבות בחברה הישראלית. עבור דור ה־Y וה־Z, הדירה הפכה לעיתים לסמל של חוסר אפשרות – חלום מתרחק שמעלה תחושות תסכול ואפילו ניכור כלפי "דור הזהב" שנהנה מתנאים שונים לחלוטין.

במשפחות רבות, עזרה מההורים הפכה לגורם מכריע. ההורים משמשים כמעין "בנק משפחתי" – מעניקים סכומי עתק למקדמה, עומדים כערבים במשכנתא או מעבירים דירה בירושה. הדבר מייצר פערים בין משפחות חזקות לחלשות, ומעמיק את אי־השוויון החברתי.

דור הסבתות והנכדים – שתי נקודות מבט

מעניין לשמוע את השיח הפנימי במשפחות. הסבתא אומרת: "גם אנחנו חסכנו, עבדנו קשה, לא נסענו לחו"ל וקנינו דירה". הנכד משיב: "היום גם אם אחסוך כל שקל, לא אצליח להגיע למחירים של היום". שני הצדדים צודקים – בעבר אכן דרש ויתורים, אך המציאות הכלכלית הייתה שונה בתכלית.

האם יש פתרון?

הפערים הדוריים מעלים שאלות עמוקות: האם חברה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו דור שלם נדחק משוק הדיור? האם הפתרון טמון בהגדלת היצע דירות, בהשקעה בפריפריה או ביצירת שוק שכירות מוסדר לטווח ארוך?

יש הטוענים כי הפתרון צריך להיות כפול: מצד אחד, שינוי מדיניות ממשלתית שיאפשר בנייה מהירה ונגישה יותר; מצד שני, שינוי תפיסתי שיכיר בכך ששכירות לטווח ארוך היא אפשרות לגיטימית – ולא כישלון אישי. במדינות רבות באירופה, למשל, רוב האוכלוסייה שוכרת דירה כל חייה, אך נהנית מחוזים יציבים ומחירים מוגנים.

סיכום

הפער בין דור הסבתות לדור הנכדים הוא לא רק סיפור של מספרים, אלא סיפור של זהות. הדירה בישראל היא הרבה מעבר לקורת גג – היא סמל להשתייכות, למעמד ולחלום הציוני. כאשר הדירה הופכת לבלתי מושגת עבור רבים, החברה כולה נדרשת לשאול את עצמה שאלות קשות.

האם נמשיך להאמין שכל אחד חייב דירה בבעלותו, או שנבנה מודל חדש שיתאים לעידן אחר? כך או כך, ברור שהפער הבין־דורי בשוק הדיור הפך לאחד הנושאים המגדירים ביותר את החברה הישראלית של ימינו.