עבור רבים בישראל, רכישת דירה נתפסת כחלום הבסיסי ביותר – אבן יסוד של הביטחון הכלכלי, המשפחתי והחברתי. אך המציאות בשנים האחרונות הפכה את החלום הזה למורכב מאי־פעם. מחירי הדירות בישראל זינקו בקצב מהיר בהרבה מהשכר, והפער בין ההכנסות של משפחות צעירות לבין העלות של דירה ממוצעת הולך ומתרחב. בעוד ההורים עוד הצליחו לקנות דירות בגיל צעיר יחסית, בני הדור החדש מוצאים את עצמם מתמודדים עם משכנתאות כבדות או עם חיי שכירות ארוכים וחסרי יציבות.
הסיבות למשבר מגוונות. מצד אחד, קיים מחסור מתמשך בהיצע דירות. הקרקעות הפנויות לבנייה במרכז מוגבלות מאוד, והליכי התכנון והבנייה בישראל נחשבים למסורבלים וביורוקרטיים. מצד שני, רמת הביקוש לא יורדת – האוכלוסייה גדלה בקצב מהיר, ומשקי בית חדשים מצטרפים לשוק מדי שנה. לכך יש להוסיף את סביבת הריבית: אחרי תקופה ממושכת של ריביות נמוכות שעודדו נטילת משכנתאות, העלאות הריבית האחרונות הכבידו על לווים והקשו על רכישת דירות חדשות.
הממשלות בישראל ניסו להתמודד עם המשבר באמצעות תוכניות שונות. "מחיר למשתכן" ו"דירה בהנחה" נועדו לאפשר לזוגות צעירים לרכוש דירה במחיר מופחת, אך הביקורת הציבורית טוענת כי ההיצע מוגבל, הליכי ההגרלה לא שוויוניים, והפרויקטים לעיתים רחוקים מהמרכזי התעסוקה. תוכניות נוספות כמו קידום פינוי־בינוי, בנייה לגובה והגדלת היצע השכירות המוסדית זוכות לתמיכה עקרונית, אך מתקדמות בקצב איטי.
דור הצעירים מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן: מצד אחד חלום רכישת דירה שעדיין נחשב "סטטוס" בישראל, ומצד שני מציאות כלכלית שלא מאפשרת להוציא אותו לפועל בקלות. יותר ויותר משפחות בוחרות להמשיך בשכירות ארוכת טווח, אך גם שם השוק פרוץ: מחירי השכירות עולים, חוזים קצרים וחוסר ודאות לגבי המשך המגורים פוגעים ביציבות.
העתיד תלוי במידה רבה ביכולת של המדינה להציע פתרונות חדשניים. האצת פרויקטים של התחדשות עירונית, השקעה בתשתיות תחבורה שיקשרו את הפריפריה למרכז, עידוד בנייה להשכרה מוסדית לטווח ארוך – כל אלה יכולים לשנות את התמונה. אולם ללא שינוי עמוק במדיניות התכנון והניהול, המשבר ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות.
בסיכומו של דבר, משבר הדיור אינו רק בעיה כלכלית – הוא גם בעיה חברתית ותרבותית. השאלה הגדולה היא האם נצליח לשנות את תפיסת הדיור בישראל, או שנמשיך לרדוף אחרי חלום שהולך ומתרחק.